פרק מהספר
עמודים 23-34 בספר
הוא יצא מהמעלית ונכנס אל חדר השליטה. חיילים רכנו על מסכי מחשב. קצינים שוטטו ביניהם. אברהם זיהה את אלוף הפיקוד בכומתה החומה ודאג להתמקם הרחק ממנו. הוא התיישב בין חיילים זוטרים וצפה במסך המרכזי. כל אחד מהם הפעיל מערכת אחרת או שוחח בטלפון האוזנייה שהיה מונח על ראשו. אברהם לא האזין, אך היה לו ברור שהם שולחים ושולחות הנחיות למפעילי המזל״טים כדי לקבל את התמונות האופטימליות מהם.
המסך הקרין אוניית מכולות גדולה למדי. שתי גוררות דחפו אותה מאחור. מלפנים צפו בדממה שש סירות גומי קטנות. שלוש מהן גלשו לצד אחד והשלוש האחרות לצד השני. חבל הלך ונמתח בין שתי הקבוצות וצף על פני המים. האונייה התקרבה אליהן, והמסך הקרין את הצילום מלפנים. חרטום האונייה התקדם במים ונשק לחבל. היא המשיכה להתקדם, והחבל המחובר לסירות נמתח משני צידיה. בכל דקה שחלפה הלכו הסירות ונצמדו אל האונייה.
״איזה אלופים,״ מלמל הקצין הבכיר ונעמד לצד אברהם.
אברהם התבונן בו בתמיהה.
״החבל,״ הצביע האלוף אל המסך הגדול, ״גם מצמיד אותם לאונייה וגם שומר על אותה מהירות.״
״נו, באמת,״ אברהם היה קצר רוח, ״כל פיראט סומלי לומד את זה בגן חובה.״
״ככה הפיראטים עובדים? באמת?״
אברהם לא טרח לענות.
הלוחמים בצד האונייה השליכו צלצל, והוא נתפס במעקה הסיפון. סולם חבלים השתלשל ממנו. הם החלו לטפס. הראשון שבהם נשא על גבו כלב שנח בתוך מנשא מיוחד. לאחר כמה דקות הם עמדו צפופים בראש הסולם, מוכנים לפקודה שתזניק אותם מעבר למעקה הסיפון של האונייה. הרמקולים השמיעו פיצוץ, אבל כל המסכים המשיכו להציג את הצד האחר. היה ברור לכולם שבצד השני נפער חור בדופן האונייה ושעון העצר מופעל. הפקודה לפעול נשמעה. הכלב זינק מעל הלוחם אל הסיפון והחל בסריקה. הלוחמים האחרים מיהרו בעקבותיו.
אברהם, כמו יתר הנוכחים בחדר, ראה אותם מפלסים להם דרך, תוך חיפויים הדדיים, בין המכולות שנחו על הסיפון. הם הבחינו בדרך בכל דמות שביימה אויב כשהופיעה וחיסלו אותה בקלות. כשהגיעו אל המכולה חבר אליהם הצוות שעלה מהצד השני. הם אבטחו אותם בזמן שהצוות השני רתם אל המכולה שקי הצפה והחל למלא אותם באוויר.
זו הייתה עבודה ארוכה ומשעממת. המתנה מתישה. אברהם קם והסתובב בחדר. לקח למדחסי האוויר עשרים דקות עד שהצליחו למלא את שקי ההצפה כדי שלושה רבעים מנפחם, פרק זמן שבו השלימה האונייה את נטייתה וכמעט התהפכה. מפקד היחידה לא לקח סיכון נוסף והורה לכולם, פרט לשבעה שעסקו בהצפה, לחזור לסירות ולהתרחק. כשהמצב נהיה מסוכן, הוא הורה גם לשבעה לסגת – למרות שלא סיימו – ולהשאיר את המפוחים עובדים מאחור. הם הגיעו ברגע האחרון, לפני שהאונייה התהפכה, דילגו אל הסירות שהיו עמוסות והתרחקו.
הנוכחים בחדר היו במתח כאשר האונייה השלימה היפוך ושקעה אל מול חופי עתלית. המכולות החליקו ממנה ונפלו אל המים. הן שקעו ולא נותר מהן זכר. כאשר חזרה וצפה לה המכולה הקשורה לשקי ההצפה נמלא החדר קריאות של שמחת ניצחון. האלוף, שאברהם הצליח לחמוק ממנו עד כה, נצמד אליו מאושר.
״מקצוענים,״ אמר האלוף בהערצה.
״כן,״ ענה אברהם, ״רק שבמציאות יירו עליהם באמת. האונייה תהיה מברזל, והמכולות יהיו סדורות זו מעל זו."
האלוף התבונן בו ושתק.
״ולא צריך את כל זה. מספיק שלא ימצאו את המכולה הנכונה בזמן והם בברוך.״
״מה עדיף?״ התבונן בו האלוף, ״להרוס חיים של עשרים מיליון דייגים?״
…
רוצים לדעת מה ענה אברהם ובכלל מה ההמשך? התבייתות מחכה לחשוף לכם את הכל